קטגוריה: כנסים בינלאומיים בפינדהורן

קהילות, קיימות ומימדים לא נראים

 

Nature Sancutary in Findhorn

מעבר לחברה החיה חיי קיימות, כולל שינויים בהתנהגות האנושית. בדרך כלל אנו רואים אותם כשינויים כלכליים, חברתיים או אקולוגיים. בכנס ה- 11 של ICSA , (International Communal Studies Association), שנערך בכפר האקולוגי פינדהורן, ביוני 2013, דנו באספקט שבדרך כלל איננו מיוצג בשיח הציבורי.

שאלת המחקר הייתה: האם ואיך רוחניות ועבודה עם מימדים אנרגטיים יכולה לתרום לתרבות של קיימות (Sustainability) . נעשו מחקרים בנושא ופרויקטים של קיימות דיווחו על עבודה עם מימדים בלתי נראים, מימדים גבוהים של מודעות וכו', כחלק מהחיים. האם חסר משהו בזרם המיינסטרים של קיימות?

החוקרים בחרו לחקור קהילות ייעודיות כדוגמת פינדהורן, שיצירה משותפת עם מימדים בלתי נראים, עומדת בבסיס חייה והתרבות הקהילתית שלה, בצורה גלויה ופתוחה. כבר כתבתי בעבר שפינדהורן פרחה בשנות השישים בעקבות הגילוי שבני אנוש יכולים לשתף פעולה אקטיבית עם האינטליגנציות הגבוהות של הטבע. 50 שנה אחרי, התקשורת עם מימדים בלתי נראים מובנית בחיי היום יום, בעבודה, בקבלת ההחלטות. התוצאה: קהילה משגשגת, מבוססת כלכלית, מושכת זרם אינסופי של אנשים מכל העולם, מייעצת לממשלות, לארגוני האו"ם, לקהילות ייעודיות.
מחקר שדה בן 10 ימים נערך ב- 2012 וכלל ראיונות מובנים, תצפיות בקהילה, שיחות וניתוח מסמכים. החומר קוטלג וסווג לשלושה סוגי תופעות:

תקשורת עם מימדים בלתי נראים: החוקרים מגדירים מימדים בלתי נראים כרמות מציאות שאין להן אופי, אבל התחושה היא שהם "שם". התקשורת אליהם אפשרית דרך Attunement – התכווננות. התחברות לרוח על ידי הצגת כוונה, בקשת הנחיה. פתיחות לצירופי מקרים, למה שמוגדר כניסים, להנחיה רוחנית אינטואיטיבית.

עבודת מודעות אישית: מדובר על תהליך שהוא מעבר לעבודה פסיכולוגית ברמת האגו. פתיחות לתופעות שמעבר למה שגלוי לעין דרך מדיטציה, חיים במודעות ובאהבה, פיתוח אינטואיציה, כבוד לתחושות בטן, טרנספורמציה אישית.

תפישה על חושית: טלפתיה, חוויות סף מוות, תיקשור עם ישויות (משהו שיש לו זהות, אישיות – מלאכים, דוות, ישויות טבע וכו').

הקשר למימדים בלתי נראים עומד בבסיס חיי הקהילה וההשפעה שלו על חיי הקהילה עצומה. אנשים באים מכל העולם, לשבוע עד מספר שנים, כדי לחוות וללמוד את הייחודיות של פינדהורן. נוצרת דינאמיות קבוצתית גבוהה, תנועה רבה של אנרגיות, תרבויות, שפות, מה שלא אופייני לקהילות סגורות. ברמת התפקוד היומי מהווה הקשר עם מימדים בלתי נראים בסיס לקבלת החלטות.

למשל, כשמתכננים את הגן, את הערוגות, את השתילה, מתחברים לידע גבוה ברמת הדוות. כשצריך לעקור צמח – מתכווננים, מבקשים מהצמח לצאת, קל יותר לעקור אותו (בדוק, חוויתי את זה על בשרי…). כשעומדים בפני דילמה, החלטות קבוצתיות, נשלחים האנשים להתכוונן ולהתחבר אינטואיטיבית למידע, לפני שהם מביעים את דעתם.

אחרי חמישים שנה הקשר מובנה ומוטמע בחיי היום יום. כל משמרת בעבודה מתחילה בהתכוונות קצרה, הבאת המודעות ותשומת הלב למשימות הצפויות במסגרת המשמרת, בקשת תמיכה מהמימדים הבלתי נראים. התכווננות קצרה בסיום המשמרת, "משחררים" את העבודה, מודים לאותם מימדים על תמיכתם. הטכס הקצר הזה, שאי אפשר לדמיין התחלת/סיום משמרת בלעדיו, יוצר הבדל. תחושה של קרקוע, של מבניות, של ביטחון. כאשר המודעות נמצאת ברגע, וכל מחשבה שאינה קשורה למשימה מתפוגגת, העבודה קלה יתר, התוצאה טובה יותר, היצירתיות בשיאה. בתשובה לשאלה, מדווחים התושבים שהם מרגישים יותר טוב, תחושה של שייכות, של זרימה בחיים, תובנות שעולות.

החוקרים בקשו לבחון את המאפיינים של תקשורת עם מימד בלתי נראה. נראה שהבסיס לקשר הוא התכווננות, פוקוס חזק. אין מעורבות של רצון מודע אלא פתיחה של המיינד (mind) והתמסרות למה שיעלה. לעתים קרובות עולה תחושה שזה אמיתי, שיש לזה משמעות. הרבה פעמים מגיע מידע ספונטאני, לא צפוי, מפתיע, לא ניתן לשליטה. ההתכווננות היא לשאלה, למשל הרצון לחיות חיי קיימות, אבל יש פתיחות מלאה לתשובה לגבי המימוש של הכוונה. יש הבדלים ברמה ובדרך התקשורת שאנשים שונים חווים.

ההתנסות מוערכת כאמינה ומשמעותית אם מתקיימים מספר תנאים:

יש תחושה שההתנסות לא צפויה, נראית בלתי אפשרית אך קרתה. התובנות שעלו ומוערכות כאמינות פותחות דיון רציונאלי. תובנות יוצאות דופן מגובות על ידי עובדות במציאות שלנו. אותו מידע מתקבל שוב ושוב. גם אנשים אחרים מגיעים לאותן מסקנות, באותה דרך או בדרך אחרת. אנשים אלה נחשבים לאמינים, בעלי ניסיון בתקשורת עם מימדים בלתי נראים ונטולי אגו. לעתים עולה תחושה אישית של "נכון", של משמעות. תחושה שהתשובות מגיעות ממקום אחר, חי, בעל חיים משלו. התובנות מפתיעות ומשרתות אותנו מעבר לאינדיבידואל, בעלות משמעות רחבה יותר.

מה בתרבות הקהילתית עוזר לפתח חוויות כאלה?

החוקרים אספו בפינדהורן מידע על 47 צורות של אימון רוחני שמכוון לתקשורת עם מימדים בלתי נראים. הגישה הבסיסית בכולן היא פתיחות ומודעות לקיומן של רמות אלה ולאפשרות לקשר איתן. הדרך לתקשורת עוברת דרך עקרונות, הנחיה וכללי התנהגות, חינוך, תהליך אישי.
מרמת היחיד לסביבה, התפתחה תרבות מקום עבודה שתומכת בתרגול האישי. פתיחה/סגירה של משמרת בהתכווננות. משמרת יום רביעי אחר הצהריים היא משמרת של מדיטציה. כל מחלקה מקבלת חצי שעה בחדר המדיטציה (The Sanctuary) כאשר ראש המחלקה מנחה מדיטציה קבוצתית. אחר כך מקדישים את המשמרת לשיחה, לשיתוף, מעגל הקשבה. פעם בשישה שבועות מגיע מישהו מהמחלקה להתפתחות רוחנית (כן, יש דבר כזה) ומעביר את המחלקה "טיפול" קבוצתי. זה המקום לנקות כל אנרגיה שלילית, חסמים, פחדים, בעיות אישיות ובין אישיות.

מטרת הקשר עם מימדים בלתי נראים היא ליצור כאן ועכשיו חיים ארציים של שפע ויצירתיות. הקשר עם כל אותן ישויות בלתי נראות תומך בחיים הארציים, בשום אופן לא בא כדי לנתק אותנו למימד רוחני.

כשכל כך הרבה אנשים חיים את הדרך, מטמיעים ומקרקעים אותה יום יום ושעה שעה, נוצרת מסה קריטית של אנרגיה שרק מתעצמת. אמונה שהמקום מיוחד מתפשטת ברחבי העולם ומושכת אנשים, כי "פינדהורן מיוחדת, גם אנחנו רוצים לחוות את זה". ככל שמגיעים יותר אנשים שתורמים את הנכונות והאנרגיה שלהם, כך מתעצמת התחושה, מתחזק הקשר עם הלא נראה ומה שנחווה כניסים הופך למציאות.

איך מכמתים את סך ההתנסויות החווייתיות למדע?
החוקרים צריכים עכשיו למפות את זרם ההתנסויות מול תיאוריות ממוסדות כגון פיסיקה קוואנטית, תיאוריות פארא פסיכולוגיות ונתונים אמפיריים. הם מסיימים את ההרצאה בהבטחה: כשיאספו את כל המידע וימצאו את המתכון, ימשיכו לייצר ניסים….

האלף הבא: קהילות וקיימות

לאן לוקח אותנו המומנטום ההיסטורי? איזה תפקיד יכולות קהילות ייעודיות לשחק בעיצוב העתיד? איך יעצב העתיד את הקהילות?

ביוני האחרון התכנסו בכפר האקולוגי פינדהורן, סקוטלנד, אקדמאים מדיסציפלינות שונות (אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, חינוך, פוליטיקה, גיאוגרפיה, דת, תרבות וכו'), ופעילים קהילתיים מקהילות בינלאומיות. האירוע: הכנס ה- 11 של ICSA , ראשי תיבות של International Communal Studies Association . הארגון נוסד ב- 1985 דרך שיתוף פעולה בין CSA בארה"ב והמרכז ללימודי הקיבוץ בישראל. מטרתו: לתמוך ולעודד מחקר של קהילות, ולחבר בין ארגונים קהילתיים ויחידים הפעילים בתחום.

פעם בשלוש שנים מתקיים כנס, כל פעם במדינה אחרת. הפעם היה הכינוס בפינדהורן וכותרתו הייתה:
Communal Pathways to Sustainable Living – דרכן של קהילות ייעודיות (קיבוצים, כפרים אקולוגיים, קהילות רוחניות וכו') לחיי קיימות.

הפרזנטציות מכסות אספקטים רחבים בחיי קהילות, היסטוריות ומודרניות. 250 משתתפים הגיעו לפינדהורן מיותר מ- 30 מדינות, לכינוס עשיר ותוסס.

ד"ר רוברט גילמן, אסטרו פיסיקאי בעברו וחוקר ידוע של הקשר בין קהילות וחיי קיימות, פתח את הפאנל הראשון, בסקירה היסטורית מזווית מעניינת. לדבריו, האנושות נמצאת בעיצומה של מהפיכה חברתית, בסדר גודל של המעבר מציידים – לקטים לחברה חקלאית, אירוע שהחל לפני 5000-10,000 שנים. כוחות תרבותיים ושינויים טכנולוגיים כבר משקפים את העידן החדש, אך המוסדות – ממשלות, עסקים, דתות ומערכות כספים – עדיין משקפים את הסדר הישן.
הוא מחלק את ההיסטוריה האנושית לשלושה חלקים: תקופת השבט, תקופת האימפריות, התקופה הפלנטארית. המעבר בין התקופה הראשונה לשנייה החל במעבר לחקלאות והסתיים בבניית ערים. המעבר השני החל בתקופת הרנסנס ועדיין לא הסתיים. אנחנו עדיין בתוכו. אין לדעת כמה זמן עוד נהיה בתקופת מעבר אבל נראה ש- 20-40 השנים הבאות יהיו מכריעות לגבי השאלה איך המעבר השני יתפתח.

בתקופה השבטית, הפרנסה העיקרית באה מצייד וליקוט. הבסיס החברתי היה קרבת דם, ורמת התקשורת הייתה סיפורים ושירים שעברו מדור לדור. בתקופת האימפריות הפרנסה העיקרית היא חקלאות והבסיס לסדר חברתי הוא אלימות ואכיפה בכוח. התקשורת העיקרית היא דרך אצולה משכילה, קוראת וכותבת. לגבי העידן הפלנטארי – אנחנו לא יודעים. זו בדיוק הנקודה…אנחנו מנסים להבין מה המאפיינים של העידן אליו אנחנו נכנסים.

אנחנו צריכים לפתח כלים כדי להתבונן מעבר לעידן האימפריות לכיוון העידן הפלנטארי. לחפש אנלוגיות בטבע לשינויים דרמטיים, לחקור את ההיסטוריה שלנו, חברתית ותרבותית, בחיפוש אחר מודלים של מעבר מעידן לעידן. חלק מהבעיה שלנו היא שאנחנו עדיין במנטאליות של עידן האימפריות, וקשה לנו לראות מעבר לו. עידן האימפריות עדיין כאן. הוא מעצב את השפה והאמונות שלנו, את הדרך בה אנו חיים. היום יום שלנו השתנה, אך המוח עדיין חי בעבר וגורם להרבה דיסוננס קוגניטיבי. כשאנחנו מנסים לפרש את המציאות, אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מחוץ לעצמנו כדי להשקיף לעתיד הפוטנציאלי. המציאות כבר עולה על כל דמיון. צריך להתמקד בחשיבה חיובית, אנחנו טובים בתרחישי אימה, פחות טובים בניבוי עתיד חיובי.

אם אנחנו מסתכלים על התקופה שלנו כמעבר מעידן לעידן, מה אפשר לראות כבר מהעידן הפלנטארי?

תקשורת שהתפתחה מעבר לכל דמיון, נגישות גדלה והולכת בין אדם לאדם. במהלך 500 השנים האחרונות יותר ויותר אנשים קבלו זכות בחירה לגבי הדרך בה יחיו. חדשנות, יצירתיות, שמתחילה להיתפס כערך חיובי. הרחבה של המצאות טכנולוגיות, הרחבת המסחר הבינלאומי, כל אלה התחילו שרשרת שינויים חברתיים ותרבותיים, שמביאה לעוד הרחבה של המצאות טכנולוגיות ומסחר בינלאומי ותקשורת עולמית.

אפשר להיות בטוחים שחדשנות ויצירתיות רק יתגברו, כשאנשים ימשיכו להזין אחד את השני ומפגשים גלובאליים ייצרו ניצוצות. לא רק בתחום הטכנולוגיה. האילוצים האמיתיים היום הם חברתיים. איך אנשים חיים ועובדים ביחד, ואיך הם חיים בקיימות ושיתוף פעולה עם העולם שסביבנו. היכולת שלנו לחיות בקיימות עם הטבע היא ציון דרך במעבר לעידן הפלנטארי. אי יכולת מציין שאנחנו עדיין בשלב המעבר הכאוטי. בגלל שאנחנו בשלב מעבר לקיימות ומאחר ואנחנו עוברים מגידול מהיר באוכלוסיה העולמית לאיזו שהיא נקודת איזון, ואלי אף ירידה, סביר שכל אספקט של חיים תרבותיים יושפע מכך – כלכלה, ממשל, מערכת משפטית, בריאות, חינוך, דת, לוחמה.

רוברט גילמן מתרכז במיוחד בנושא לוחמה ומציין שהכיוון אליו אנו הולכים הוא למעשה ירידה בלוחמה העולמית. לתחושתו, תוך שני דורות לוחמה כמוסד מכובד בתרבות העולמית, יכחד. כשזה יקרה, נדע בוודאות שיצאנו מעידן האימפריות. במשך 5000 שנים לוחמה הובילה את המין האנושי. עם הצורך הדוחק לשיפור כלכלי, אינטגרציה תקשורתית והצורך להיות יעילים, אנחנו סוף סוף מתחילים להבין שמלחמות הן בזבוז נוראי של משאבים. בעידן האימפריות מלחמות הביאו לשיפור כלכלי, לעתים דרמטי. זה איננו תופס יותר בעידן שלנו. תוסיפו לזה את ההיבט המוסרי, המודעות האנושית המתפתחת לחיים מתוך כבוד ושיתוף פעולה, אנושי ועם הטבע.

אין ספק ששינויים בחשיבה ייתקלו בהתנגדות עזה. עידן האימפריות נבנה על יסודות של בריונות ואכיפה אלימה. הבריונים לא יעמדו מנגד כשהם בסכנה לאבד את מעמדם, וכמובן שדרך הפעולה שלהם היא להפחיד ולאיים.

גילמן מנבא שהעידן הפלנטארי יאופיין על ידי חיים של קיימות, גיוון, לא רק במקצועות אלא בדרכים רבות. למשל, ממשל עצמי של קבוצות קטנות. זה נראה לנו כרגע כאוטי אבל זו דרך הטבע. כל קבוצה בטבע חיה לפי חוקים משלה ובהדדיות מושלמת עם הסביבה. כל זה מחייב יותר תקשורת, קשר עמוק בין יחידים וקהילות. חדשנות ויצירתיות, פתיחות ללמידה, ליציאה מחוץ לקופסה.

הנושא העיקרי היום איננו האם האנושות או כדור הארץ ישרדו. סביר שנשרוד, גם אם נאבד 90% מהאוכלוסייה ונחזור לנקודה בה היינו ב- 1700. הנושא העיקרי הוא איך לעבור את תקופת המעבר בחן, איך להימנע מסבל מיותר, איך למנוע נזק ארוך טווח. אנחנו נדרשים להיות מיילדות תרבותיות. לידה מתרחשת כאן וכמו בכל לידה, יש ספקטרום רחב של אפשרויות, מלידת פג ומות האם ללידה מרגשת ויפה של תינוק חי ובריא. מיילדת טובה יכולה ליצור הבדל משמעותי בתהליך. מתרחשת לידה, וכל אחד יכול להשפיע על מהלכה. נדרשו אינספור החלטות אמיצות של מיליוני אנשים במאות דורות כדי להביא אותנו לנקודה הזו בזמן. יידרשו עוד אינספור החלטות נוספות, אבל עם התקשורת שקיימת היום, הלמידה והיצירתיות, אנחנו מסוגלים לבנות ד.נ.א. תרבותי בריא ולהפיץ אותו במהירות.

אז מה צריך לעשות?

קודם כל להכיר בכך שאנחנו בתקופת מעבר אדירה ולשחרר מנטאלית את עידן האימפריות. מצאו דרך לכבד ולברך את העידן שחלף ועשו צעד לכיוון תודעה חדשה. אנחנו צריכים לחדש, להטמיע ולחנך, ולעשות את כל זה בחמלה. מה שיקדם את המעבר שלנו יהיו המון חידושים חברתיים שיבואו ממקומות כמו קהילות ייעודיות.

הדרך היחידה לשנות משהו היא להפוך אותו למיושן שעבר זמנו. הדרך היחידה להפוך משהו למיושן היא לבוא עם דרך טובה יותר לעשות דברים, חדשנות. המכשולים שעומדים בפנינו הם אנושיים, תרבותיים וניתנים לפיתרון.לא מדברים פה על אסטרואיד שמתקרב אלינו ואנחנו לא יכולים לעשות כלום לגביו. הכול זו עשייה שלנו. יש פה הזדמנות נהדרת לבנות די.אן.אי תרבותי שבאמת צריך. הקהילות החדשניות ייהנו מחיים בתרבות חדשה זו מוקדם מהאחרים.

הכינוס ב- 2013 התמקד בקשר בין "קהילה" ל"קיימות". היסטורית, קהילות ייעודיות רבות חיו חיים צנועים ונחבאים אל הכלים, משתדלות לקיים את עצמן ללא עזרה מבחוץ. קהילות שמכווננות רק להצלת עצמן, הדוגלות ברעיון שהעולם הולך להרס ורק הם יהיו המקום הבטוח היחיד שנשאר, יתקשו לשרוד. בניית מוסדות חדשים יכולה להתבצע רק בקבוצות, ובמעבר האפי הזה בין עידן לעידן יש צורך בשיתוף פעולה ותקשורת בין הקבוצות השונות. כפרים אקולוגיים מודרניים, דוגמת פינדהורן, שמנסים להפחית את טביעת הרגל האנושית, לפתח דרכים לחיי קיימות, ופתוחים לעולם, יכולים לשרת כמקורות לתקווה והתנסות – לא רק תקווה אלא התנסות מקורקעת, כמרכז מחקר והדגמה.

רוברט גילמן מסיים בהמלצה לקהילות ייעודיות:

תבחנו את הדימויים שלכם בעבר ובהווה. תזהו את המקומות בהם אתם תקועים בתקופת האימפריה.
צפו לקצב שינויים מהיר ממה שהיה. נסו לצפות לאיזה כיוון הדברים מתפתחים. אל תסתפקו בלהסתכל לאחור ולהגיב למה שקרה. צפו את השינויים, היו מוכנים לקראתם. עבדו עם הזרם של ההיסטוריה. הובילו להתחלת העידן הפלנטארי על ידי אימוץ האיכויות של עידן זה: חדשנות, יצירתיות, הטמעה וחינוך. אם קבלתם השראה לנסות כיוון של שינוי חיובי, רעיון או התחלה של רעיון שאפשר לשפר, עבדו על כך. זו הכוונה בהטמעה של רעיונות חדשים. וכשמשהו עובד טוב תוציאו אותו לקהל הרחב. כל אחד יכול לתרום משהו לספקטרום של חדש – הטמע – חנך.

ועידה בינלאומית על סליחה, פינדהורן.

לו יכולנו לקרוא את ההיסטוריה הסודית של אויבינו, היינו מוצאים בחיי כל אחד מהם מספיק צער וסבל בכדי לנטרל את כל העוינות שלנו." – הנרי וודוורת' לונגפלואו מצוטט על גב חוברת הועידה.

מה התפקיד של עוינות וכעס? על מה נוותר אם נסלח? האם אין סכנה שסליחה על עוול שנגרם לנו תגרום להמשך היגרמותן של עוולות מעין אלו?

פינדהורן היא קהילה רוחנית בצפון סקוטלנד, שאין לה מנהיג או גורו, והגישה שלה היא של אהבה והקשבה פנימית, המלווה במודעות וכוח אבחנה, לקולו של אלוהים, שנשמע עמוק בפנים, בתוך השקט. בשבוע של ה 16-23 באוקטובר 1999 התקיים בפינדהורן אירוע יוצא דופן והוא שבוע של ועידה בינלאומית בנושא הסליחה. האירוע, בהשתתפות של כ- 300 איש מיותר מ- 30 מדינות, היה מרגש, מעניין וחשוב ביותר, ואני בטוחה שההשפעה שלו על העולם, במישורים רבים, גדולה מכפי שאפשר לחשוב: האנרגיה שנוצרה בוועידה זו, והתפזרה עם סיומה בכל העולם, ממשיכה ותמשיך לעבוד לריכוך וריפוי העוינות, ההרג, הכעס וחוסר הסליחה בעולם כולו, במישור האישי ובמישור הרחב יותר (אם באמת יש הפרדה ביניהם).

רובין שוחט ובן פוקס הם פסיכוטרפיסטים, יועצים ארגוניים, מנחים וחברים. רובין, שעבד על M.A. על סליחה בהשראת "הקורס בניסים" ובהשראת ביירון קטי, רצה לכתוב עם חברו, בן, ספר על נקמה. הם התכתבו במייל או שוחחו בטלפון. בן סירב. רובין ניסה לשכנע. בן התמיד בסירובו. רובין כעס ולחץ. בן כעס והתרחק. היה צורך בנס (מאלו שקורים לנו יום-יום ואנחנו עסוקים מכדי לשים לב), ואז רובין אמר: "אוקיי, אז בוא נעשה ועידה על סליחה" בן מיד הסכים וזה היה רגע ההפריה בתהליך לידת הועידה.

קרוליין מיס הייתה הראשונה שבן ורובין התקשרו אליה, והיא מיד הסכימה להשתתף. מרגע זה ידעו שהועידה הזאת עומדת להיות הצלחה אדירה: קרוליין מיס היא אישיות מפורסמת בעולם כולו: כותבת, קוראת אנרגיות, מורה רוחנית של העידן החדש, מנחה סדנאות וסמינרים וקורסים להכשרת מטפלים, חכמה, חדה וכריזמטית.

 

קרוליין היא גם הראשונה להרצות, והיא פותחת ביחס שלה לפינדהורן: פינדהורן בשבילה היא מקום מיוחד, היא מספרת שכל השראה, כל ספר שכתבה, בעצם נולדו כאן: "אתה מגיע הנה ופתאום העולם אחר וכולם מוקפים אור וניצנוצי מלאכים באוויר, קסם".
האולם מלא, ויותר מכך: הוסיפו כריות על הרצפה לרגלי השורות המדורגות של הכורסאות הממלאות את האולם, כך שגם שם יושבים. החלונות המחומשים שבתקרת העץ משקפים שמיים תכולים לחלוטין (נדיר בסקוטלנד), והאולם המחומש גם הוא, משכן בתוכו את כל האהבה ותשומת הלב של אנשים רבים שבאו לרפא את עצמם ואת העולם ולהבין את משמעותה של סליחה.

קרוליין משחקת את הקשוחה, היא פרפורמרית מעולה. פעם חשבה, כך היא מעידה, שאנשים רוצים להבריא וגילתה שהייתה כל-כך כל-כך נאיבית… היא מספרת סיפור שקרה כאן, בפינדהורן: היא יושבת בבית הקפה עם מספר אנשים ומישהו ניגש לאחת מהם ושואל אותה אם תוכל ללוות אורח מסוים למחרת. האישה רק שומעת את שם האורח ומיד מתחילה: "הוא… אתה יודע מה היה לי איתו?…" ומתחילה למנות את כל פגיעות העבר שלה, ואז לפתע קרוליין תפסה כמה כוח יש בחוסר סליחה. האיש בסך הכל רצה תשובה של כן או לא, מה שהאשה בעצם אמרה הוא: " הייתי קרבן. סבלתי, לכן אני אשלוט בכל מה שקורה בשולחן הזה".

 

קרוליין: …."סליחה היא חוויה מפחידה, מפחידה ביותר. והיא מפחידה ברמה הארכיטיפית, התת-מודעת, לא רק ברמת האגו. אנחנו יצורים שבאופן אינסטינקטיבי קוראים לנקמה, באופן רוחני קוראים לסליחה, והפרדה זו צריך לתקן. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שבאופן אינסטינקטיבי אנחנו שרדניים, אבל ברוח אנחנו יצורים סולחים, וקשה לשני היסודות האלו ליצור דיאלוג, כי הרבה לפני שלמדנו לסלוח, למדנו את קוד הנקמה – "עין תחת עין".
מה מלמדים בשיעורי ההיסטוריה? את היסטוריית הפצעים של המדינה/העם. אין מדינה שלא נולדה כתוצאה ממלחמה. מדינות לא נולדות מכך שאתה אומר לי: "או, הביטי, יש כאן פיסת אדמה מאד נחמדה, איזה צד את רוצה?" הכל מורכב ממשחקי כוח בעולם הזה, אנחנו במלחמה: אגו, כוח, טריטוריה. גם כאן, לפני המלאכים אני רוצה את השדים בחוץ. אני רוצה לראות קודם את משחקי הכוח. בקהילה רוחנית זה קיים, בטח שבמדינות זה קיים, מסביב לשולחן הדיונים, באו"ם, במפגשים פוליטיים. אנחנו מיקרו של המקרו העולמי: מלחמות, אדמות, הרג, לוח שחמט של רצח. יום אחד נצטרך להכיר בעובדה שהרג הוא אחד השפות העיקריות שלנו. וכאב הוא כוח, יש תחרות על כאב: למי הכאב גדול יותר. הכלכלה העולמית מבוססת על אי יכולתנו לסלוח. אנחנו חייבים להמשיך להפעיל את הכאב בשביל לרכוש כוח פוליטי. כל הנושא של סיוע כלכלי צבאי של מדינה למדינה מבוסס על זה, על המודעות לאויב, שנאת השבטים זה לזה.

האם תגידו שיש לכם הזכות ללמד שנאה במשך 5, 4, 3 דורות במשפחה שלכם? זה מה שתתנו לילדיכם? את ירושת השנאה ביחד עם החיים? תמיד חיינו בכוכב הזה עם ארועים אלו: ממלחמה למלחמה, משואה לשואה. נראה ששואה היא שם המשחק על הכוכב הזה, זה שם המשחק. זו לא השואה הראשונה ולא האחרונה. מה שמתבקש מאיתנו זה שלא נבקש את הזכות להיות מרירים בגלל מה שקרה אתמול.

"כמה מכם השתמשתם בפצעים שלכם בתור כוח?",(כמעט כל הידיים מורמות) "האם כולם עם הידיים למעלה?" יכולתם להרפות מהפצע הזה כבר, אבל הוא נותן לכם כל-כך הרבה כוח, אתם לא מוכנים לוותר עליו, אין לו תחליף. "וכמה מכם פיתחו אמצעי מניפולציה מדהימים ומתוחכמים בשימוש בפצעים שלכם?" אתם רואים את הרווח? סליחה היא תפיסת מציאות אחרת לגמרי, זו אינה פעולה, זה משהו אחר לגמרי.
כל אחד נבגד ובוגד, הבגידה היא מסע ארכיטיפי שעל כל אחד לעבור בשביל לגדול, והגדילה, השינוי, מפחידים. משהו לא נעים קורה לך בשביל שתעלה בצ'קרות במסע שלך, ואי הסליחה מפריעה לך לעלות בסולם."

כל בקר, בשעה 9:00, כולם כבר יושבים באולם, ומישהו מנגן למטה, על רחבת העץ שהיא הרצפה והבמה. היום בבקר זה נבל. יושבים ומקשיבים, מתיישבים בכורסאות, תנועה ורחשי דיבור.

המוסיקה מסתיימת ובן פותח את הבוקר בחמש דקות של שקט בהם אפשר לכתוב חלומות, לשבת בשקט, לחשוב…פתוח. התגבשה בי הבנה מעניינת: ההבנה שמחשבות הכעס, האשמה, הפחד – בעצם מהנות, יש הנאה בהן, וויתור עליהן הינו סוג של סגפנות, כמו ויתור על צ'יפס וקטשופ כשמתחשק. כשעלו המחשבות מהסוג הזה, עזבתי אותן, ויתרתי על ההנאה, על ההתפנקות בפחד או בכעס, ומשהו היה חסר: היה פיתוי לחזור למוכר, למלא את הריק. התחלתי להבין מהי סגפנות באמת, לא הסגפנות של הנזיר, סגפנות של צום או התנזרות ממין, אלא סגפנות אמיתית של המחשבה.

לינק לכתבה המלאה

הכותבת, ריה גינזר,בילתה חמש שנים בפינדהורן. מחלקת עם משפחתה את חייה בין ישראל לפינדהורן. מורה ליוגה, מרפאה ברייקי ובהתמקדות, מנחת מעגלי הקשבה ואומנית רב תחומית.

מרכז פנימהחוצה

 

 

יוצרת הדרך "פנימהחוצה", מורה ליוגה, מרפאה ברייקי ובהתמקדות, מנחת מעגלי הקשבה ונשים, אמנית רב-תחומית ומורה.