יצירה עם ישויות הטבע – חלק ג'

אני מניחה שאחרי שני המאמרים הקודמים, אתם לגמרי בעניין של שיתוף פעולה עם הטבע, בחנתם בעזרת קינסיולוגיה כל דבר שהולך או זז….הגענו לשלב ביסוס הקשר.

טכס קטן כדי ל"חתום את החוזה":

צאו לגינה ושבו בהרפיה ובנוחות.
כוונו את התודעה ל"שיחה" עם ישויות הטבע (בעזרת דמיון מודרך, דמיינו שמולכם יושבת ישות אינטליגנטית קשובה). כמו תפילה ממוקדת לאלוהים, ניסיון מודע לתקשר, בקשה ברורה ופשוטה: אני מבקש/ת לתקשר עם מישור הדוות.

יש כאלה שמרגישים אינטואיטיבית את החיבור. בדיקה בעזרת מבחן השריר תעשה את העבודה. השאלה למבחן הקינסיולוגיה: האם אני מחובר/ת? (כן/לא). ממשיכים להתכוונן עד שהתשובה חיובית. כשיש חיבור חוזרים על התהליך ומבקשים להתחבר לישויות הטבע.

שבו רגע במדיטציה, "קיבלתם" את מספר הטלפון של הדוות וישויות הטבע. עכשיו הזמן להגדיר את הבקשה/שאלה: אני מבקש/ת לעבוד בשיתוף פעולה. האם אתם מסכימים? (כן/לא).

כדי לסיים את השיחה ולשחרר את הפוקוס: אני מבקש/ת לסיים את השיחה (כן/לא).

יש חשיבות ל"סגירה" של מפגש כזה. כאשר תוחמים אותו בהתחלה וסוף נוצר מיקוד מאד מרוכז במהלך השיחה. האנרגיה מכוונת, מדויקת, אין התפזרות מחשבתית והקלט חזק וברור יותר. אי אפשר להחזיק ריכוז כזה לאורך זמן. שחרור מודע ומעבר למצב חשיבה "נורמלי" מונע הרבה כאבי ראש ותשישות…אני מדמיינת מעגל אנרגטי בתחילת השיחה וכשאני סוגרת אותו אני רואה את האנרגיה זורמת לאדמה. התחושה שונה "לפני" ו"אחרי". אין צורך ב"הארה רוחנית" כדי ללמוד לתקשר כך. חסימות ומגבלות בתקשורת נמצאות כולן בראש שלנו. צריך פה ריכוז, בהירות ולדחוף את גבולות המחשבה.

ההתייחסות לפרטנרים בשיחה, הדוות וישויות הטבע, היא כמו למורים אהובים שהם גם חברים טובים. זה מוזר בהתחלה, כמו חברים דמיוניים שהיו לחלק מאיתנו בגיל ארבע…אבל ככה הופכים למתקשרים וכשהתשובות שמתקבלות איכותיות, הספק נעלם. הטבע כמובן לא מעסיק את עצמו בשאלה אם אני נחמדה או לא, הקונספט הזה הוא אנושי לחלוטין, אבל כשאני מקרינה אהבה וכבוד, זו התחושה שחוזרת אלי.

מקום מקודש לישויות הטבע (Nature Spirit Sanctuary)

שטח קטן בגינה, מוגדר כשטח השייך לישויות הטבע, בני אדם לא נכנסים אליו. בפינדהורן יש שטח כזה במספר מקומות, לא מעשבים, לא נוגעים. זה יכול להיות שטח אדמה קטן מאד, סלע, בול עץ. זו מחווה של רצון טוב מצידנו בפתיחת גשר בין הגן ה"מתורבת" לטבע החופשי, מתנה.

אנחנו מקדישים את השטח לשותפים שלנו בעבודה בפורמט שתיארתי להלן: התכווננות, הזמנה ברורה של הישויות, אמירת הכוונה, סגירת המפגש. זה למעשה הפורמט בכל אינטראקציה מעתה והלאה.

למה זה טוב?

יש בכדור הארץ מקומות שמוגדרים אנרגטיים במיוחד, עוד מימי טרום אנושות. במשך אלפי שנים היו מקומות אלו מרכזי פולחן, עלייה לרגל מקודשים, מרכזי ריפוי. מעגלי אבנים ומקדשים הוקמו עליהם והם פזורים במקומות אסטרטגיים על הפלנטה. הפיתוח התעשייתי והנדל"ני רוקנו מקומות רבים מאנרגיה ודחקו את ישויות הטבע שהיו מופקדים עליהם. מקומות רבים אבדו את אנרגיית החיות שלהם והפסיקו "לנשום". התוצאה: מאבקי כוח אלימים. כשאי אפשר להתמלא מהאדמה, מתמלאים על ידי החלשת האחר.

חניכה של מקומות ככיסי ריפוי צריכה לבוא מאיתנו בצורה מודעת, מתנה לחבר שפגענו בו, צעד נוסף בדרך לתקשורת בגובה העיניים. האדם מאפשר מקום, הטבע "מפעיל" אותו, כיס ריפוי נוצר. ככל שנוצרים יותר כיסי ריפוי, הפלנטה "נושמת" יותר טוב, מתחדשת. מקום מקודש כזה יכול גם לעבור מקום. כדי להעביר אותו אנחנו מתחברים שוב לישויות באותו הליך שתואר כאן, ושואלים אם אפשר להעביר, מתי ולאן, בשאלות של כן/לא.

וזהו , בעצם. מרגע זה זו תקשורת של שאלות ותשובות עד שמרגישים מספיק בטוחים לנהל ממש שיחה ולהאמין למה שעולה בה.

נניח שאתה עומד במרכז שטח אדמה עם מעדר ביד, מוכן להתחיל גן חדש. יש לך תמונה כללית של מה שאתה רוצה, עכשיו צריך לתקשר את החזון לדווה האחראית על הגן, כדי שתייצר תכנית אופטימאלי, בכל הרמות – מהפיסית לרוחנית.

אתה מבקש להתקשר אל הדווה של הגן. דרך שאלות ותשובות מאד מפורטות אתה מקבל את המבנה: המטרה של הגן, השימוש בו, הגודל, האם המיקום נכון, איך להכין את האדמה, מה לשתול ואיפה, מים, דישון, וכו' וכו'.

האתגר בגינון משותף עם הטבע הוא לשים את מה שאתה יודע בצד, להיות מוכן לקבל תשובה שונה, ואז לקפוץ קפיצת אמון ולהתמסר לביצוע לפי מידע זה. יש פה תהליך שיכלול סירוב לבצע, ביצוע לקוי עקב פרשנות מוטעית של המידע, תוצאות מעבר לציפיות, מבחן תמידי של מחויבות מצידך, כמו כל דבר בחיים…

קושי גדול עולה כשנדרשים לעקור עץ, למשל. נדרשת פה אמונה בסיסית במהות של הטבע: הטבע הוא מהות של אנרגיה, של אהבה. אין לו התקשרות עמוקה כמו שיש לנו, לתבניות פיסיות, לחומר. התכנון שניתן לנו על ידי הדוות לוקח בחשבון גורמים שהם מעבר להבנתנו האנושית, תמונה רחבה יותר של המציאות.

במקרה כזה כדאי לשאול שאלת המשך: אם התשובה היא לעקור את עץ, כדאי לשאול אם לשתול עץ אחר במקומו. אם התשובה חיובית, ייתכן שהטבע מבצע פה שינוי אנרגטי. האנרגיה של העץ הישן לא נפגעת כשהגוף הפיסי שלו מתכלה, היא מקבלת ביטוי פיסי אחר, מותאם יותר לזמן ולמקום. יש דרך לשחרר את הישות הישנה מהצורה הפיסית בה היא כלואה ולהעבירה בהתכווננות לצורה החדשה.

אנחנו מתכוונים לייצר פה שטח מתוכנן משותף לאדם ולטבע, שלוקח בחשבון אלמנטים מעבר למה שלקחנו עד עכשיו. כמו שהרפואה הקונבנציונאלית למדה שהיא לא כל יכולה ומשלבת היום טיפולים משלימים ורוחניים בריפוי האדם, כך גם הגינה. אנחנו רוצים להביא לאיכות גבוהה יותר של מזון, לכיסי ריפוי, לחיות גדולה יותר של הפלנטה והתושבים שלה. בעבודה משותפת מתחזקת האנרגיה של הגן והוא הופך לגנרטור של אנרגית חיים, שמתחזקת את כל הדיירים בסביבה.

אנחנו מבינים את זה בהקשר של מזון: ככל שהאנרגיה של המזון גדלה, הוא בריא ומבריא. פספסנו את ההקשר שמעבר, הסביבתי – הגן ככיס ריפוי מקרין גם סביבו. אזור עוצמתי כזה דורש תכנון זהיר שלוקח בחשבון פרמטרים מעבר להבנתנו כיום.

השאלה שעומדת בפני הדוות שמתכננות את הגן היא איך למקם אותו בצורה אופטימאלית, כך שהתנועה האנרגטית הפנימית והאזורית יהיו במיטבן. יתכן שהמקום שייבחר לא יהיה אופטימאלי מבחינה טכנית, תנאים פיסיים, אך הוא יענה על הצרכים האנרגטיים ואז נשפר ונתמוך בו ברמה הפיסית.

כמו שאוכל משנה את בריאות האדם, אנרגיית הריפוי של הגן משנה את בריאות הפלנטה והחיים בה. אנחנו בונים מחדש רשת של נקודות עוצמה – Power Points ברחבי הפלנטה, בעזרת אינספור גינות וגנים. נקודות אלו יקרינו אנרגיית ריפוי סביבן ויהיו מחוברות ביניהן לרשת ריפוי גדולה, חיה, תוססת, שתרפא את הכדור שלנו.

יצירה משותפת עם ישויות הטבע – חלק א'

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *