ועידה בינלאומית על סליחה, פינדהורן.

לו יכולנו לקרוא את ההיסטוריה הסודית של אויבינו, היינו מוצאים בחיי כל אחד מהם מספיק צער וסבל בכדי לנטרל את כל העוינות שלנו." – הנרי וודוורת' לונגפלואו מצוטט על גב חוברת הועידה.

מה התפקיד של עוינות וכעס? על מה נוותר אם נסלח? האם אין סכנה שסליחה על עוול שנגרם לנו תגרום להמשך היגרמותן של עוולות מעין אלו?

פינדהורן היא קהילה רוחנית בצפון סקוטלנד, שאין לה מנהיג או גורו, והגישה שלה היא של אהבה והקשבה פנימית, המלווה במודעות וכוח אבחנה, לקולו של אלוהים, שנשמע עמוק בפנים, בתוך השקט. בשבוע של ה 16-23 באוקטובר 1999 התקיים בפינדהורן אירוע יוצא דופן והוא שבוע של ועידה בינלאומית בנושא הסליחה. האירוע, בהשתתפות של כ- 300 איש מיותר מ- 30 מדינות, היה מרגש, מעניין וחשוב ביותר, ואני בטוחה שההשפעה שלו על העולם, במישורים רבים, גדולה מכפי שאפשר לחשוב: האנרגיה שנוצרה בוועידה זו, והתפזרה עם סיומה בכל העולם, ממשיכה ותמשיך לעבוד לריכוך וריפוי העוינות, ההרג, הכעס וחוסר הסליחה בעולם כולו, במישור האישי ובמישור הרחב יותר (אם באמת יש הפרדה ביניהם).

רובין שוחט ובן פוקס הם פסיכוטרפיסטים, יועצים ארגוניים, מנחים וחברים. רובין, שעבד על M.A. על סליחה בהשראת "הקורס בניסים" ובהשראת ביירון קטי, רצה לכתוב עם חברו, בן, ספר על נקמה. הם התכתבו במייל או שוחחו בטלפון. בן סירב. רובין ניסה לשכנע. בן התמיד בסירובו. רובין כעס ולחץ. בן כעס והתרחק. היה צורך בנס (מאלו שקורים לנו יום-יום ואנחנו עסוקים מכדי לשים לב), ואז רובין אמר: "אוקיי, אז בוא נעשה ועידה על סליחה" בן מיד הסכים וזה היה רגע ההפריה בתהליך לידת הועידה.

קרוליין מיס הייתה הראשונה שבן ורובין התקשרו אליה, והיא מיד הסכימה להשתתף. מרגע זה ידעו שהועידה הזאת עומדת להיות הצלחה אדירה: קרוליין מיס היא אישיות מפורסמת בעולם כולו: כותבת, קוראת אנרגיות, מורה רוחנית של העידן החדש, מנחה סדנאות וסמינרים וקורסים להכשרת מטפלים, חכמה, חדה וכריזמטית.

 

קרוליין היא גם הראשונה להרצות, והיא פותחת ביחס שלה לפינדהורן: פינדהורן בשבילה היא מקום מיוחד, היא מספרת שכל השראה, כל ספר שכתבה, בעצם נולדו כאן: "אתה מגיע הנה ופתאום העולם אחר וכולם מוקפים אור וניצנוצי מלאכים באוויר, קסם".
האולם מלא, ויותר מכך: הוסיפו כריות על הרצפה לרגלי השורות המדורגות של הכורסאות הממלאות את האולם, כך שגם שם יושבים. החלונות המחומשים שבתקרת העץ משקפים שמיים תכולים לחלוטין (נדיר בסקוטלנד), והאולם המחומש גם הוא, משכן בתוכו את כל האהבה ותשומת הלב של אנשים רבים שבאו לרפא את עצמם ואת העולם ולהבין את משמעותה של סליחה.

קרוליין משחקת את הקשוחה, היא פרפורמרית מעולה. פעם חשבה, כך היא מעידה, שאנשים רוצים להבריא וגילתה שהייתה כל-כך כל-כך נאיבית… היא מספרת סיפור שקרה כאן, בפינדהורן: היא יושבת בבית הקפה עם מספר אנשים ומישהו ניגש לאחת מהם ושואל אותה אם תוכל ללוות אורח מסוים למחרת. האישה רק שומעת את שם האורח ומיד מתחילה: "הוא… אתה יודע מה היה לי איתו?…" ומתחילה למנות את כל פגיעות העבר שלה, ואז לפתע קרוליין תפסה כמה כוח יש בחוסר סליחה. האיש בסך הכל רצה תשובה של כן או לא, מה שהאשה בעצם אמרה הוא: " הייתי קרבן. סבלתי, לכן אני אשלוט בכל מה שקורה בשולחן הזה".

 

קרוליין: …."סליחה היא חוויה מפחידה, מפחידה ביותר. והיא מפחידה ברמה הארכיטיפית, התת-מודעת, לא רק ברמת האגו. אנחנו יצורים שבאופן אינסטינקטיבי קוראים לנקמה, באופן רוחני קוראים לסליחה, והפרדה זו צריך לתקן. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שבאופן אינסטינקטיבי אנחנו שרדניים, אבל ברוח אנחנו יצורים סולחים, וקשה לשני היסודות האלו ליצור דיאלוג, כי הרבה לפני שלמדנו לסלוח, למדנו את קוד הנקמה – "עין תחת עין".
מה מלמדים בשיעורי ההיסטוריה? את היסטוריית הפצעים של המדינה/העם. אין מדינה שלא נולדה כתוצאה ממלחמה. מדינות לא נולדות מכך שאתה אומר לי: "או, הביטי, יש כאן פיסת אדמה מאד נחמדה, איזה צד את רוצה?" הכל מורכב ממשחקי כוח בעולם הזה, אנחנו במלחמה: אגו, כוח, טריטוריה. גם כאן, לפני המלאכים אני רוצה את השדים בחוץ. אני רוצה לראות קודם את משחקי הכוח. בקהילה רוחנית זה קיים, בטח שבמדינות זה קיים, מסביב לשולחן הדיונים, באו"ם, במפגשים פוליטיים. אנחנו מיקרו של המקרו העולמי: מלחמות, אדמות, הרג, לוח שחמט של רצח. יום אחד נצטרך להכיר בעובדה שהרג הוא אחד השפות העיקריות שלנו. וכאב הוא כוח, יש תחרות על כאב: למי הכאב גדול יותר. הכלכלה העולמית מבוססת על אי יכולתנו לסלוח. אנחנו חייבים להמשיך להפעיל את הכאב בשביל לרכוש כוח פוליטי. כל הנושא של סיוע כלכלי צבאי של מדינה למדינה מבוסס על זה, על המודעות לאויב, שנאת השבטים זה לזה.

האם תגידו שיש לכם הזכות ללמד שנאה במשך 5, 4, 3 דורות במשפחה שלכם? זה מה שתתנו לילדיכם? את ירושת השנאה ביחד עם החיים? תמיד חיינו בכוכב הזה עם ארועים אלו: ממלחמה למלחמה, משואה לשואה. נראה ששואה היא שם המשחק על הכוכב הזה, זה שם המשחק. זו לא השואה הראשונה ולא האחרונה. מה שמתבקש מאיתנו זה שלא נבקש את הזכות להיות מרירים בגלל מה שקרה אתמול.

"כמה מכם השתמשתם בפצעים שלכם בתור כוח?",(כמעט כל הידיים מורמות) "האם כולם עם הידיים למעלה?" יכולתם להרפות מהפצע הזה כבר, אבל הוא נותן לכם כל-כך הרבה כוח, אתם לא מוכנים לוותר עליו, אין לו תחליף. "וכמה מכם פיתחו אמצעי מניפולציה מדהימים ומתוחכמים בשימוש בפצעים שלכם?" אתם רואים את הרווח? סליחה היא תפיסת מציאות אחרת לגמרי, זו אינה פעולה, זה משהו אחר לגמרי.
כל אחד נבגד ובוגד, הבגידה היא מסע ארכיטיפי שעל כל אחד לעבור בשביל לגדול, והגדילה, השינוי, מפחידים. משהו לא נעים קורה לך בשביל שתעלה בצ'קרות במסע שלך, ואי הסליחה מפריעה לך לעלות בסולם."

כל בקר, בשעה 9:00, כולם כבר יושבים באולם, ומישהו מנגן למטה, על רחבת העץ שהיא הרצפה והבמה. היום בבקר זה נבל. יושבים ומקשיבים, מתיישבים בכורסאות, תנועה ורחשי דיבור.

המוסיקה מסתיימת ובן פותח את הבוקר בחמש דקות של שקט בהם אפשר לכתוב חלומות, לשבת בשקט, לחשוב…פתוח. התגבשה בי הבנה מעניינת: ההבנה שמחשבות הכעס, האשמה, הפחד – בעצם מהנות, יש הנאה בהן, וויתור עליהן הינו סוג של סגפנות, כמו ויתור על צ'יפס וקטשופ כשמתחשק. כשעלו המחשבות מהסוג הזה, עזבתי אותן, ויתרתי על ההנאה, על ההתפנקות בפחד או בכעס, ומשהו היה חסר: היה פיתוי לחזור למוכר, למלא את הריק. התחלתי להבין מהי סגפנות באמת, לא הסגפנות של הנזיר, סגפנות של צום או התנזרות ממין, אלא סגפנות אמיתית של המחשבה.

לינק לכתבה המלאה

הכותבת, ריה גינזר,בילתה חמש שנים בפינדהורן. מחלקת עם משפחתה את חייה בין ישראל לפינדהורן. מורה ליוגה, מרפאה ברייקי ובהתמקדות, מנחת מעגלי הקשבה ואומנית רב תחומית.

מרכז פנימהחוצה

 

 

יוצרת הדרך "פנימהחוצה", מורה ליוגה, מרפאה ברייקי ובהתמקדות, מנחת מעגלי הקשבה ונשים, אמנית רב-תחומית ומורה. 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *